" יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין "
" שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחְקֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר "
רגע לפני כניסת השבת, הגיעו שלושה סוחרים יהודים אל העיר טריפולי שבלוב. באותו שבוע הצליחו הסוחרים למכור את כל סחורתם ובידם היה כסף רב, מכיוון שלא הכירו אף אחד מאנשי המקום, החליטו להחביא אותו מתחת לעץ בפאתי העיר. הסוחרים סיכמו ביניהם שאיש מהם לא יגע בכסף עד מוצאי שבת, אז יוציאו את הכסף מהמחבוא וימשיכו בדרכם.
בליל שבת כשכולם ישנו קם אחד הסוחרים, ולקח את כל הכסף לעצמו. כשגילו הסוחרים במוצאי שבת שהכסף נעלם, החלו להטיח חשדות זה בזה ופרצה ביניהם מריבה קולנית ואלימה. שוטרי העיר שנזעקו לשמע המהומה עצרו את הסוחרים והביאו אותם למשפט אל הקאדי המקומי. משלא הצליח לגלות מיהו הגנב, שלח הקאדי את הסוחרים אל הרב אליהו חזן, ראש הרבנים בלוב, שאת יושרו ותבונתו העריך מאוד. לאחר ששמע את גרסותיהם, התקשה הרב חזן להכריע בין השלושה ולאחר חקירה קצרה שלח אותם אל הקאדי. רגע לאחר שיצאו מפתח ביתו, קרא להם הרב חזן לשוב ולמסור את טענתם. הרב האזין ברוב קשב, אך שוב לא הצליח להכריע. לאחר שיצאו הסוחרים בדרכם חזרה אל הקאדי שלח הרב חזן שליחים שישיבו אותם אל בית הדין בשלישית. גם הפעם לא הצליח הרב למצוא את האשם והכריז שהוא מושך את ידיו מלדון בעניינם.
חזרו הסוחרים אל הקאדי ובידיהם מכתב מהרב. כאשר פתח הקאדי את המכתב גילה בתוכו את שמו של הגנב ולאחר חקירה קצרה הודה הסוחר בגנֵבה והחזיר לחבריו את רכושם. הקאדי המופתע מיהר אל בית הדין של הרב חזן ושאל אותו: כיצד ידעת מיהו הגנב? ומדוע חקרת את הסוחרים שלוש פעמים?
הסביר הרב חזן: כשהסוחרים נכנסו בפעם הראשונה, הבחנתי שאחד מהם פוסע בכבדות בכניסתו ומהלך ברגליים קלות ביציאתו. חשדתי שהוא הגנב, שהחשש שמא יתגלה מכביד עליו בכניסה, ושמחתו שלא נתפס מקילה עליו ביציאתו. על מנת לוודא זאת בדקתי את העניין שלוש פעמים. (מתוך חכימא – סיפורים מחכמי המזרח, https://chakima.org.il/)
רגע לפני שנפתח את העקרונות עליהם מדברת המשנה, הייתי רוצה לחשוב איתכם ביחד. האם יצא לכם להתערב פעם בין הילדים הרבים ולהחליט עם מי מהם הצדק? האם קרה שראיתם שני אנשים מתווכחים ומיד לקחתם צד של מי מהם? האם הכרעתם פעם בין שני עובדים שהתווכחו? אמנם רוב בני האדם אינם שופטים ודיינים בעבודתם אך כולנו בלי יוצא מן הכלל מבצעים את פעולת השיפוט בסיטואציות שונות בחיינו.
יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח מלמדים אותנו שני עקרונות גדולים מאוד, הראשון שעל פניו נראה ברור מאליו הינו חקר האמת, על השופט להימנע מלעזור למי מהצדדים לשטוח את טענותיו (שכן לעיתים, גם כאשר הנאמר הוא אינו שקר, תצוגת הדברים מציגה מצג שווא למקרה שקרה),השופט נדרש גם לחשוב ששניהם רשעים על מנת שלא יהיה מוטה מראש, בנוסף צריך השופט להיזהר מאוד ששאלותיו לא יכווינו את אחד מבעלי הדין לשקר בתשובותיו על מנת לצאת זכאי ולבסוף חובה על השופט להתעמק בפרטים הכי קטנים שיש על מנת לוודא שפסק הדין שיוצא תחת ידיו יהיה נכון.
העיקרון הנוסף שנגזר בעקיפין הינו שותפות בעלי הדין – "וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים", המהר"ל מסביר כי עצם ההימצאות במחלוקת שם את האדם כ"חלק מהבעיה" או כביטוי הידוע "צריך שניים לטנגו" וכאשר הויכוח מסתיים וכולם מסכימים האדם הופך להיות "חלק מהפיתרון" ולכן נהיים שניהם צדיקים, המשמעות היא שגם כשאתם בצד הצודק , עדיף להתרחק מכל מחלוקת ולהגיע להסכמות על מנת להיות חלק מהפיתרון ולא חלק מהבעיה.
ובאנקדוטה לסיום, שני חברים בעיירה בפולין התווכחו ביניהם על סכום כסף, בשל אי יכולתם להגיע להסכמה הלכו לרב העיירה שישפוט ביניהם. שטח אחד את טענותיו וכשסיים אמר לו הרב אתה צודק. מיד הזדעק השני להשמיע את דבריו גם כן וכשסיים אמר לו הרב אכן גם אתה צודק. אשתו של הרב שנכחה בחדר תמהה, כיצד ייתכן ששניהם צודקים? ענה לה הרב, גם את צודקת.
האם אנחנו שופטים אחרים? האם כשאנו עושים זאת אנו יורדים לחקר האמת? והאם במצבים של מחלוקת אנחנו חלק מהפיתרון או חלק מהבעיה? מה אתם אומרים?
