" רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם "

על מנת לפגוע במטרה נדרש לעשות שימוש בשניהם גם בחץ וגם בקשת, גם לתכנן וגם לבצע בפועל.

כבר האדם הקדמון עשה שימוש בחיצים על מנת לצוד בעלי חיים למחייתו ולאורך ההסטוריה צבאות רבים עשו שימוש נרחב בחץ וקשת בכדי להילחם, כאשר במהלך השנים נבנו חיצים וקשתות שונים על מנת לפגוע במטרות שונות. בימינו עיקר הפעילות של המושכים בקשת הינה במסגרת תחרויות ספורטיביות.

על מנת לפגוע במטרה נדרשים החץ והקשת לשתף פעולה, הקשת שתפקידה לתת לחץ את הכיוון והעוצמה והחץ שנדרש להתמיד במעופו ולהינעץ במטרה.

כשאדם מעוניין לרוץ מרתון לא מספיק להתאמן בריצה אלא נדרש ללמוד היטב כיצד לבנות את הגוף באמצעות תזונה ואימונים שונים בשביל שיוכל להחזיק כל הדרך ולהגיע למטרה. באותה מידה לא יעזור רק ללמוד כיצד לבנות את הגוף ואת התזונה הנכונה אלא נדרש לבצע את כל האימונים בפועל ובצורה מדורגת.

כמו במרתון כך בכל מטרה שנרצה להשיג ישנם שני רבדים שנידרש לעשות בהם שימוש, החלק המחשבתי תיאורטי והחלק המעשי חומרי וזה מה שאמר רבן גמליאל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.

המהר"ל מחבר את שני הרבדים האלו לשני החלקים שמהם מורכב האדם והוזכרו בהקדמה, גוף (חץ – מעשי חומרי) ונשמה (קשת – מחשבתי תיאורטי) ועל האדם שאמון על שני הכוחות הקיימים בו, מוטל לתחזק את שניהם ולעשות בהם שימוש מבלי להעדיף אחד על פני השני.

בהמשך מדגיש התנא במשנה שהתוצאה הישירה של השקעה באפיק אחד בלבד מהשניים הינה שגם הוא בסופו של דבר לא יחזיק מעמד ויתמסמס, אם נתכנן בית מבלי לבנות אותו בפועל הוא לא יתקיים אך גם אם נבנה את הבית ללא תכנון הוא יקרוס בסופו של דבר ולא יהיה לו קיום – "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון.

בספרו הרגלים אטומיים מביא ג'יימס קליר (James Clear) את סיפורו של ג'רי אולסמן (Uelsmann) פרופסור לצילום באוניברסיטת פלורידה. הפרופסור חילק את כיתתו לשני חלקים כאשר החלק השמאלי, כך קבע, יקבל את ציונו בהתאם לכמות הצילומים שיגישו בלבד, כל צילום שווה נקודה אחת מהציון, למשל סטודנט שיגיש 87 צילומים ציוני הסופי יהיה 87. לעומת זאת הנוכחים בחלקו הימני של האולם יקבלו את ציונם על בסיס צילום אחד בלבד, על מנת לקבל 100 יהיה עליהם להביא צילום מושלם.

להפתעתו הרבה של הפרופסור התצלומים הטובים ביותר היו של הקבוצה שחבריה נכחו בחלקו השמאלי של האולם והיו צריכים להגיש כמות צילומים רבה יותר ולא בהכרח איכותית יותר.

הסיבה לכך היא שהם נאלצו לבצע צילומים רבים במהלך הסמסטר וכך התנסו במצבי צילום רבים. דבר זה חידד להם את ההבנה של הנלמד בכיתה וכן את כישורי הצילום שלהם, בעוד חברי הקבוצה השנייה בעיקר בילו את זמנם בנסיון לחשוב ולחקור כיצד אמורה להיראות התמונה המושלמת.

ג'יימס מסביר את התופעה דרך ההבדל שבין להיות בתנועה  לבין לנקוט פעולה, כאשר להיות בתנועה משמעותו היא לתכנן, לבנות אסטרטגיה וללמוד שאילו אמנם פעולות חיוביות מאוד אך אינן מפיקות שום תוצאה בפועל. נקיטת פעולה לעומת זו, זוהי סוג ההתנהגות שתתן לנו בסופו של דבר את התוצאה, לדוגמא חשיבה על רעיונות לכתיבה זה להיות בתנועה, אך לשבת ממש ולכתוב זוהי פעולה. 

כמה פעמים בחיים תכננו לעשות משהו ואפילו היתה לנו תמונה בראש איך בדיוק זה אמור להיראות?

זה הזמן לקחת משהו כזה ולהתחיל לפעול על מנת שיצא לפועל.