" הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם "

אם אנחנו לא מרגישים בנוח במקום מסוים, ייתכן שהפתרון המתאים לא יהיה לעזוב, אלא לשנות ולשפר את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת הדרך שבה אנחנו פועלים בעקבות זאת.

את האינטראקציה החברתית והקשר שלנו עם הסביבה כבסיס ליצירת הדימוי העצמי, הגה הסוציולוג האמריקאי צ'ארלס קולי בתחילת המאה ה- 19, תחת הכותרת "האני במראה". על פי התיאוריה, הזהות של האדם מתפתחת במהלך הזמן תוך כדי המגע שלו עם הסביבה ועוברת דרך שלושה שלבים עד להתפתחות הזהות העצמית.

האדם קולט את האופן בו אחרים מתייחסים להתנהגותו, מפרש את הצורה בה הם שופטים אותו ולאחר מכן מעריך את ההתנהגות שלו בהתאם לתגובות שהתקבלו. קולי הטיב להגדיר את הרעיון במשפט אחד, "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא, הוא אינו מה שאחרים חושבים שהוא, האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".

בפשטות המשנה מאפשרת לנו להבין שאם רוח המקום נוח הימנו כלומר אנחנו מפרשים את המצב ככזה שהסביבה שלנו מרוצה מאיתנו יהיה לנו נעים באותו מקום ואם ההפך אז אין רוח המקום נוחה הימנו, אבל גם כשלא נוח לנו במקום שבו אנחנו נמצאים ייתכן שהבעיה היא לא בסביבה אלא דווקא אצלנו, אם לדייק – בצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו.

כמו בהרבה מקרים אחרים, גם במקרה הזה לא תמיד ניתן להבחין בקלות בצורך הזה לשינוי הסביבה או שינוי הזהות העצמית ולכן מוסיפה לנו המשנה סימפטומים אפשריים שיצביעו לנו על המצב והצורך בשינויו.

כל אדם שמריח ריח של שריפה או יראה עשן, יחפש את מקור העשן והריח על מנת להבין האם יש שריפה שצריך לכבות או שמדובר באש מתוכננת ומבוקרת. החום שעולה בגוף האדם מעיד לרוב על מחלה שהגוף צריך להתמודד איתה (החום עצמו הוא הדרך של הגוף להתמודד עם המחלה ולכן הוא רק סימן מעיד), ואם נריח את הגז באוויר אנחנו נרוץ לסגור את הברז שלו.

ישנם מאות סימנים מעידים שאנחנו מזהים ומפרשים ברגע אחד ובלי לחשוב בכלל, המשנה מוסיפה לנו ארבעה כאלה שמעידים על כך שאנחנו בורחים מהמציאות שאנחנו נמצאים בה, ארבעת הסימנים האלה מסמלים כל דבר בדרכו את בזבוז המשאב הכי חשוב שיש לנו – הזמן, למטרות שאינן מועילות לאף אחד.

[1] שינה של שחרית – אם אתם מוצאים את עצמכם נמרחים במיטה עד שעות מאוחרות כל יום, או שאתם לא מוצאים סיבה אמיתית בשביל לקום בשבילה, הסימן המעיד שלכם הופעל.

[2] יין של צהריים – אם אתם שמים לב שכמות האלכוהול שאתם שותים עלתה לאחרונה והכמויות שאיתם הכבד שלכם צריך להתמודד נהיות מוגזמות, הסימן המעיד שלכם הופעל.

[3] שיחת ילדים – המצחיקן שבחבורה, זה שלא משנה מה ההקשר וגם אם זה פחות מתאים תמיד יזרוק משהו שינסה להצחיק את כולם, הסימן המעיד שלו הופעל.

[4] ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ – אלה שנפגשים מעת לעת במקומות בעלי משמעות כלשהי אך לבסוף מוצאים את עצמם בעיקר מבלים בדיבורי סרק שלא מובילים לשום מקום, גם הסימן המעיד שלהם הופעל.

אם לא נעים לנו במקום מסויים, הפיתרון הראשון הוא לעבור למקום אחר, אבל אם הבעיה היא אצלנו היא תבוא איתנו לכל מקום שבו נהיה, רגע לפני שאנחנו משנים מיקום בואו נבחן אם התפיסה העצמית שלנו היא זו שגורמת לנו להרגיש שלא בנוח, ואם היא לא מתאימה נשנה אותה בהתאם למה שאנחנו רוצים להיות.