" רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק "

" הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. וְדַע מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא "

הזמן העומד לרשותנו לעולם לא יספיק לכל הדברים שאנחנו רוצים וצריכים לעשות, עלינו לנצל אותו היטב

עשיר אחד שכר שני פועלים על מנת שיבצעו עבודות אחזקה באחוזתו, יום אחד קרא העשיר לפועלים והעמיד אותם מול בור ענק ולידו הר של אדמה. מלאו את הבור בבקשה, את שכרכם תקבלו בהתאם לכמות שהספקתם למלא בכל יום. התחילו הפועלים לעבוד ולהעביר אדמה מההר אל הבור, לאחר שעתיים של עבודה מאומצת הביט אחד הפועלים בתחתית הבור, התיישב ואמר לחברו בייאוש, לעולם לא נסיים למלא את הבור. בעודו מרוקן מריצה נוספת השיב לו הפועל השני, ייתכן שאתה צודק ולעולם לא נסיים אך אני מקבל שכר על הכמות שהספקתי למלא ולהתקדם בכל יום ולא על סיום המילוי.

פעמים רבות אני מגלה שבסיום יום העבודה יש לי יותר משימות לביצוע מאשר בתחילתו, מסתבר שזהו טבעו של העולם, הזמן קצר והמלאכה מרובה המהר"ל כותב ש "אם אין בעל הבית רוצה שיעשה הפועל מלאכתו, אם כן אין המלאכה מרובה" כלומר אם לא היה הרבה עבודה, לא היו צריכים אותנו.

אם נחשוב על זה לא משנה כמה נעשה וכמה נתקדם תמיד יהיה לנו מה לשפר ולאן להתקדם. אבל למרות זאת, למרות שהידיעה שלא נצליח לסיים לעולם עלולה לגרום לנו להיות פועלים עצלים, חשוב שנדע תמיד שלא עלינו המלאכה לגמור, המטרה האמיתית שלנו היא לא לסיים את הכל אלא להשתפר ולהתקדם מיום ליום.

בימינו רוב התעשיות עובדות בשיטה של פיתוח גרסאות, בכל תקופת זמן מוציאים גרסה חדשה מתקדמת יותר, סמארטפונים, תוכנות מחשב, משחקים ועוד ועוד, כבר לא מנסים לעשות מוצר מושלם ולעבור למוצר הבא אלא משפרים כל פעם קצת.

כדי שבסוף כל יום נהיה גרסה משופרת יותר של עצמנו ובגלל שהזמן קצר והמלאכה מרובה עולה החשיבות של ניצול הזמן שעומד לרשותנו (86,400 שניות בכל יום) בצורה מיטבית.

עשרות מנהלים בכירים שנכחו בהרצאה שהתקיימה בכנס בארצות הברית על ניהול זמן יעיל היו מופתעים ומבולבלים למראה קופסת הזכוכית הגדולה וערימת האבנים בגודל כדור בייסבול כל אחת שעמדה לצידה.

המרצה החל להכניס בזהירות את האבנים אל הקופסא, לאחר שלא נשאר מקום לאבנים נוספות הרים את עיניו אל הקהל ושאל, האם הקופסא מלאה? תשובה חיובית הדהדה מכל רחבי האולם, הוציא המרצה מתיקו צנצנת עם אבני חצץ ושפך אותן פנימה עד שמילאו את הרווחים שבין האבנים הגדולות. ועכשיו שאל המרצה, האם הקופסא מלאה? תשובת הקהל הייתה מהוססת.

הפעם הוציא מתיקו שקית חול ורוקן את תכולתה אל בין אבני החצץ, ומה דעתכם עכשיו? שאל המרצה, התשובה השלילית הגיע פה אחד מכל קצות האולם. אתם צודקים בהחלט ענה המרצה ושפך פנימה את בקבוק המים שהיה בידיו.

לאחר שהמשתתפים עיכלו את מה שראו, אמר המרצה, הקופסא היא כמו הזמן שנתון לרשותנו אם לא נשים קודם כל את האבנים הגדולות שמייצגות את הדברים הכי חשובים לנו לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך מפני שלא יישאר מקום.

השקיעו את זמנכם קודם כל בדברים החשובים לכם ביותר וזכרו, המטרה שלנו אינה להספיק הכל, אלא להתקדם ולהשתפר קצת בכל יום.